אלכס ארז | פסל | צייר - אמנות מקורית שממלאת את החלל

על האמן אלכס ארז

אלכס נולד בשנת 1942, במעוז חיים, שבעמק בית שאן. הוא גדל בבית הילדים באחד המחזורים הראשונים של הקיבוץ, 
הפנים מגיל צעיר את ערכיה של החברה הקיבוצית: חיים משותפים, עבודה, אחריות הדדית, הסתגלות ותרומה לכלל. 
בתוך המציאות הזאת, שבה המרחב הציבורי היה גדול והמרחב הפרטי קטן, לא היה פשוט להיות אמן. הזמן, החומרים והמשאבים נתפסו בראש ובראשונה כמשאבים של הכלל, והאמנות עלולה הייתה להיתפס כמותרות. 
גם האפשרות להחזיק סטודיו אישי ולבקש משאבים ליצירה לא הייתה מובנת מאליה. 

ראשית דרכו האמנותית התפתחה בעמק החולה, שם חי ועבד עם אשתו הצעירה. שמורת החולה הייתה עבורו מרחב של השראה, התבוננות וקשר עמוק לטבע ולבעלי החיים. 
מחוץ למסגרת הקיבוצית התאפשר לו לראשונה לפנות מקום לעולמו הפנימי, לגעת בחומרים וליצור. 
הרצון ליצור ולהתפתח גרם לאלכס לחפש דרכים נוספות להתפתחות אמנותית: כך הוא עבר עם משפחתו הצעירה לקיבוץ משמר דוד שבמרכז הארץ. 
משם יצא לתל אביב, לשכונת שבזי, למד במכון לאמנות בת ים, ועבד כאסיסטנט של הפסל יגאל תומרקין, כדי ללמוד ממנו. בתל אביב  נחשף אלכס לעולם אנושי ותרבותי שונה מזה שהכיר מילדותו בקבוצה.

המפגש עם תומרקין היה משמעותי ובמהלך השנים מתוך העבודה בקיבוץ, המשיך להתפתח, יצא לאיטליה לפרקי זמן ללמוד פיסול בשיש ויציקות ברונזה, ושם גם פגש אומנים מהעולם.

אלכס חזר ליצור תמיד במשמר דוד, שם, בתוך חיי הקיבוץ, בנה לעצמו את הסטודיו שלו, לול ישן שהוסב למרחב יצירה שכולל תנור יציקה למתכות.

מתוך מחסור במשאבים למד ליצור ממה שהיה זמין: שאריות צבע, חלקי ריהוט, מתכות ושאריות מהמסגרייה. 
פסלי האלומיניום שלו נוצרו משאריות קלקר ששימשו ליצירת התבנית, שהושקעה בחול שחור, ועליה יצק אלכס אלומיניום מותך שהפיק מצינורות השקיה ישנים ומשאריות מתכת שאסף. מה שנועד להיזרק הופך בידיו לחומר של יצירה. 

אלכס לא היה רק אמן שחי בקיבוץ. הוא היה גם חבר פעיל ומשמעותי בקהילה. הוא עבד בעבודות שונות, היה חבר במזכירות, עסק בחיי הקהילה, היה מרכז ענפים שונים בקיבוץ, ארגן חגים ופעילויות, ובמקביל המשיך ליצור. 
גם הסטודיו שלו בלול היה קשור לחיי העבודה בקיבוץ, הוא התחייב לעבוד בלול בתמורה לאפשרות להשתמש במקום כסטודיו. 

כאשר קיבוץ משמר דוד החל להתמודד עם משבר חברתי וכלכלי שאיים על המשך קיומו במתכונת הקיבוצית, אלכס היה מעורב בניסיון לחזק את הקהילה. 
כמזכיר הקיבוץ פעל עם צוות מוביל למציאת דרך חדשה. כאשר הבין שהקיבוץ אינו יכול להמשיך להתקיים בתבנית הישנה, היה שותף בהגות וביוזמה של תהליך השינוי, שהפך את המקום ליישוב קהילתי גדול, מתפקד ומשגשג. 

כך מתגלה צד נוסף באישיותו: היכולת לדמיין אפשרות חדשה מבלי למחוק את מה שהיה קודם. 
המתח הזה מלווה גם את יצירתו: הקולקטיב והיחיד, העבודה והיצירה, החומר והרגש, המתכת הקשה והדמויות הרגישות, החיים המעשיים והחלום האמנותי. 
הטבע ובעלי החיים תופסים מקום משמעותי בעולמו. הסוסים שהביא לקיבוץ, כלבי המשפחה וחיות הבר שהציל וטיפח הם חלק ממערכת היחסים העמוקה שלו עם העולם שסביבו. במקביל, גם האנשים, מערכות היחסים, העזיבות, הקונפליקטים והטלטלות שעבר הקיבוץ מוצאים את דרכם אל האמנות. 
הקהילה שהייתה ביתו הייתה גם מקור לשייכות וגם מקור למתח וכאב. 
מן ה"אנחנו" אל ה"אני" וחזרה, אלכס נולד לתוך חברה שבה הקבוצה קודמת ליחיד, אך לאורך חייו ביקש למצוא ולפתח את קולו האישי. 
הוא בנה לעצמו סטודיו, יצר מחומרים שמצא, נסע ללמוד אצל תומרקין וחיפש את דרכו כאמן , אך מעולם לא ויתר על היותו חלק מן הקהילה. להפך. כשהקהילה עמדה בפני משבר, הוא חזר אליה לא רק כאמן אלא גם כאיש מעשה, כמזכיר וכמי שהיה שותף בניסיון למצוא לה דרך חדשה. 

התערוכה "אלכס ארז - אמן בקיבוץ" (אוגוסט 2026) מבקשת להתבונן במסע הזה , במסע של אדם שנולד בתוך קבוצה, מצא בתוכו קול ייחודי, ובמקביל נשאר קשור לאנשים, לאדמה, לטבע ולמקום שהיה ביתו. היצירה של אלכס אינה רק סיפור על אמנות. היא סיפור על חיים שלמים של חיפוש, השתייכות, עצמאות, אחריות ויצירה. ועל אדם שממשיך ליצור , בכל גיל, בכל חומר ובכל רגע. סיפורו של אלכס ארז הוא סיפור של אמן שנולד אל תוך הקיבוץ וחי בו כמעט כל חייו. 

רוני עוז